ויקרא: קריאת סיום או יריית פתיחה

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א,א)
המילים הפותחות את חומש ויקרא הינן יוצאות דופן שהרי בכל פעם שהקב"ה רוצה להעביר את דבריו דרך משה התורה מבטאת זאת ע"י הפסוק "וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר", פסוק זה חוזר ונשנה בתורה במשך 67 פעמים והנה בפתחה של תורת הקורבנות אנו עדים לדיבור קצת שונה או ליתר דיוק לקריאה המקדימה את הדיבור המפורסם ולאחריה הנוסח הרגיל (כמעט- פרט לתיאור המקום-מאוהל מועד) של ההדיברות בין ה' למשה.על מנת להבין את השינוי בנוסח הקבוע יש צורך לשוב תחילה אל הפסוקים החותמים את פרשת פקודי ובעצם את ספר שמות כולו:
וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְ-ה-וָ-ה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְ-ה-וָ-ה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ: כִּי עֲנַן יְ-ה-וָ-ה עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:
מלאכת הקמת המשכן בא אל סיומה אך גולת הכותרת של העניין היא ההידברות בין ה' למשה באוהל מועד וזה עדיין לא קורה.כך מתאר מדרש תנחומא את הדברים:
"שהיה מתיירא לבוא אל אהל מועד שנאמר "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד".אמר הקב"ה: אינו דין שמשה שעשה את המשכן יהא עומד מבחוץ ואני מבפנים אלא הריני קורא לו שיכנס לפיכך כתיב "ויקרא אל משה". (תנחומא, פרשת ויקרא)
המדרש מלמדנו שמשה רבנו חושש להיכנס אל אוהל מועד מבלי שיקרא לעשות כן(להבדיל אלף אלפי הבדלות במגילת אסתר, אסתר חוששת להיכנס אל המלך מבלי שנקראה על ידו) , ענונתנותו מעמידה אותו במקומו (תרתי משמע) והוא לא יכול מדעתו לסיים את ייעוד המשכן ועל כן מתבקשת יוזמתו של ה' בקוראו למשה וזהו עניין "ויקרא אל משה".
מכאן אנו למדים שגם לאחר שאדם מתפלל או מביא קורבנו או משתתף בכל חוויה דתית שהיא עליו לדעת שאת החיתום לתהליך שלו ואת ההכשר המלא יעשה ה' , כמובן לא כל אחד יכול לזכות להתגלות השכינה כמו משה אך אם עשה את מעשהו בשלמות וביושר לבב הרי שמובטח לו שקריאה זו אכן מתרחשת גם אם אין מדרגתו הנוכחית מאפשרת לו לשמוע אותה.אם הקול הפנימי שלו שלם עם פעולותיו הרי שהקריאה הזו היא האמורה לדרבנו להמשיך בדרך שסלל לעצמו ובבוא היום יקבל את הגושפנקא גם מבורא עולם באופן מוחשי וודאי יותר.הקריאה הזו תסיים תהליך אחד ותהווה גם יריית הפתיחה למהלך עבודת ה' התמידית.

ויקהל: והיו עינך רואות את מוריך

פרשת ויקהל פותחת במעמד מיוחד בו מקהיל משה את כל עדת בני ישראל ומצווה אותם על השבת ועל עשיית המשכן:
וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה לַעֲשֹׂת אֹתָם
לרוב העוברו המסרים של משה לא דרך הקהלת כל העם אלא ע"י העברת המסר לראשי העם שהעבירו הלאה לכולם, מדוע ראה משה צורך להקהיל כעת את כל העם ולדבר אליו ישירות?

נעיין בדברי התורה בסוף הפרשה הקודמת:
וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ: וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו: וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם: וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אִתּוֹ בְּהַר סִינָי: וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה: וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה: וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ:

אור מופלא קורן מפניו של משה וב"י יראים מלגשת אליו. משה קורא אליו את הנשיאים ואח"כ את כל העם ומדבר אליהם, ובמשך כל שאר הזמן הוא עוטה על פניו מסווה וכפי שמסביר ספורנו במקום:
"אבל בעוד שהיה מדבר איתם היה בלי מסוה כענין והיו עינך רואות את מוריך"(ספורנו על שמות,לד,לד)
משה רבנו הסיר את המסווה רק כשאר דיבר אל ה' וכאשר דיבר אל העם.מכל מקום, השמועות אודות קרני ההוד של שמה ללא ספק פרשה לה כנפיים ויתכן שיצרה בהלה וחשש בקרה העם שעבר טלטלות רבות החל ממעמד הר סיני ועד לירידה הגדולה בחטא העגל וחזור למעמד רדתו בשנית של משה לאחר שנתכפר להם ע"י ה'.משה מבין שמוטלת עליו חובה ליצור קירוב בין העם ובין שליח ה', קירוב אשר יבוא לידי ביטוי ע"י הסרת המסווה ומעמד מיוחד של התקהלות כל עדת ב"י קרי כולם , כולל ערב רב אשר יבואו ויחזו במשה האיש, לא מתוך גאווה ח"ו אלא להיפך מתוך רצון לחבר ולקשר בינם לבינו.זו הסיבה שהוא מכנס מיד את כל העשה במעמד הקהל וכמובן יוצק תוכן חשוב מאין כמוהו לתוך מעמד זה: חזרה על מצוות השבת והוראות ההפעלה לבניית המשכן.

כי תשא: טעותו של אהרון הכהן

כאשר נחשף משה לאשר התחולל במחנה בעת שהותו בהר הוא פונה אל אחיו במילים קשות:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה:
וגם אחרי הסבריו של משה עדיין לא נחה דעתו של משה כפי שנאמר:
וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם
ובספר דברים מגלה למנו משה שסכנת מיתה ריחפה גם מעל אהרון ורק תפילותיו הם שהצילוהו:
וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף יְהוָה מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא (דברים ט,כ)

האמנם חטא אהרון? מדוע אין אזכור בתורה על כך שנענש? ואם אכן חטא או טעה אהרון- במה בדיוק שהרי עשה את שעשה מתוך אונס ?
מדרש רבא חושף בפנינו את אשר התחולל בראשו של אהרון ברגעים קשים אלו:
"וירא אהרן ויבן מזבח לפניו, נתירא מהזבוח לפניו, אמר אהרן מה אעשה הרי הרגו את חור שהיה נביא, עכשיו אם הורגים אותי שאני כהן מתקים עליהם המקרא שכתוב (איכה ב, כ): אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא, ומיד הם גולין"(ויקרא רבא, צו, פרשה י')
ואף רש"י בפרשתנו מוסיף ומסביר שאמר אהרון בלבו:
"מוטב שיתלה בי הסרחון ולא בהם"(שמות,לב,ה,רש"י,ד"ה:ויאמר חג לה' מחר)
אהרון, אם כן, מוכן להקירב את עצמו כדי לגונן ולהציל את ב"י ובלבד שלא יגזר עליהם כליון , הוא כמובן גם מנסה למשוך זמן עד אשר יחזור משה (מבקש את נזמי הנשים כשיודע שהן תסרבנה, מכריז על חג לה' מחר וכד') ומשום כך לענ"ד, אין הקב"ה בא אליו בטענות בגלוי אך למרות זאת נענש אהרון ואף הסתכן בעונש של כליון כפי שגילה לנו משה מאוחר יותר ורש"י מגלה לנו שבכל זאת נענש אהרון:

ובאהרן התאנף ה'. לפי ששמע לכם: להשמידו. זה כלוי בנים...: ואתפלל גם בעד אהרן. והועילה תפלתי לכפר מחצה, ומתו שנים ונשארו השנים: (רש"י, דברים,ט,כ)
מיתתם של נדב ואביהו קשורה אם כן בחטאו של אהרון וכדי להבין מדוע ובמה בדיוק חטא אהרון נפנה אל הסיפא של פרשת "תצווה" העוסק שמזבח הקטורת, הלא הוא מזבח הזהב:
וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ:...לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו: וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַ-י-ה-וָ-ה:

הרמב"ן על אתר מגלה לנו ש:"וזהו רז שנמסר למשה רבינו שהקטרת עוצרת המגפה " ואכן הקטורת הצילה את ב"י מהמגפה בפרשת קורח.בה התורה ומדגישה ומבהירה שתפקידו של הכהן הגדול הוא לכפר על ב"י וזאת הוא עושה ביום הכיפורים על קרונות מזח הקטורת.לכפר אך לא לאפשר להם לחטוא, להגן ולבקש על חטאם אך לא להוליך אותם אליו
( גם אם בנסיונות של משיכת זמן).הקטורת נועדה לעצור את המגפה אך אסור לכהן בשום מקרה לאפשר לעם לצעוד אל החטא ( ובניו של אהרון חטאו בקטורת ונענשו על חטאתם וגם על חטאו של אהרון אביהם).
ועם כל זאת, לאור הכוונות הטובות שהניעו את אהרון, לא פנה אליו ה' באופן גלוי ע"מ להעמידו על חטאו ולהענשיו בגלוי ומכאן נלמד עד כמה היה עדין חטאו-טעותו.

תצווה: הלבוש ומשמעותו

פרשת תצווה שמה דגש רב על בגדיו של הכהן הגדול,לכאורה יש כאן פוקוס על משהו חיצוני, לבוש, כאשר אנו יודעים שהתורה תמיד חותרת אל הפנימיות והערכיות של הצד הרוחני ועל כן קשה קצת להבין מדוע האריכה התורה בעניין זה.

המפתח להבנת העניין כמובן נמצא סוף פרשת תרומה:
כָּל עַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב מְחֻשָּׁקִים כֶּסֶף וָוֵיהֶם כָּסֶף וְאַדְנֵיהֶם נְחֹשֶׁת: אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה וְרֹחַב חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים וְקֹמָה חָמֵשׁ אַמּוֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וְאַדְנֵיהֶם נְחֹשֶׁת: לְכֹל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן בְּכֹל עֲבֹדָתוֹ וְכָל יְתֵדֹתָיו וְכָל יִתְדֹת הֶחָצֵר נְחֹשֶׁת:

התורה מלמדת אותנו על כך שכל עמודי החצר היו מחושקים בכסף ואפילו וויהם צופו נחושתוהטעם לכך כפי שמסיר חזקוני היה כדי שלא יתבקעו מחום השרב.ובפסוק החותם אנו למדים שכל כלי המשכן הקטנים כגון פטישים וכד' אף הם צופו בנחושת.נמצאנו למדים שכל הכלים לכל סוגיהם קיבלו מעטפת-ציפוי או חישוק- שהגנה עליהם והקיפה אותם.בידוע שעטיפה נועדה לשמור על מה שהיא עוטפת,כך בכלי המשכן וכך גם בוודאי בבגדי הכהן.אמנם, לבגדיו של הכהן תפקידים נוספים כחלק מעבודת המקדש אבל בראש ובראשונה הם מהווים מעטפת מגינה ומכבדת כפי שבן סירא אומר:
"הדר אלוקים בני אדם והבגדים מכבדים את האדם".(מדרש ילמדנו)
מובן שהעבודה במקדש הצריכה כובד ראש, נקיות,טהרה ו- לבוש מיוחד ההולם את המקום.אין אנו יודעים את משמעות הבגדים שלבש הכהן כשם שאין דעתנו יכולה להשיג את כל משמעויות פרטי כלי המשכן אך ברור שכשם שפטישים וכלים קטנים צריכים למעטפת כך בוודאי שהכהן ההדיוט והכן הגדול נזקקים לה כחלק מעבודתם במקדש.

תרומה: כבוד ה' והמשכן

הקב"ה מודיע למשה על השראת שכינתו במשכן שיקימו לו וקשה להבין כיצד יכול הקב"ה ,אשר מלא כל הארץ כבודו, לשכון במקום מצומצם וכבר עמלו על כך המדרשים וננסה להביא תובנה מחיתומה של פרשת משפטים.
הפרשה מסתיימת בתיאור הדברים שהתרחשו לפני העליית משה אל הר סיני:
וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְ-ה-וָ-ה עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן (כד,טז)

הר סיני מתקדש וב"י מצטווים שלא לגעת בהר וכל זה משום ש"כבוד ה'" שוכן על ההר .הדגש הוא על כבוד ה' ולא ה' עצמו.וכך גם מתרגם אונקלוס את הפסוקים התארים את אשר התחולל בטרם עלה משה אל ההר:
וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים -וַחֲזוֹ יָת יְקָרָא דַיְ-יָ (אונקלוס,כד,יא)
וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱ-לֹהִים - וּסְלֵיק משֶׁה לְטוּרָא דְאִתְגְלִי עֲלוֹהִי יְקָרָא דַיְ-יָ (אונקלוס,כד,יג)
אונקלוס מסביר את שם אלוקים ככבוד ה' שכן אצילי ב"י לא יכולים לראות אלוקים עצמו אך יכלו להגיע למדרגה בה ראו את כבודו וכך גם הר האלוקים-הר סיני- נקרא כך כפי שאמרנו משום שכבוד ה' שכן על ההר.
ממילא גם במשכן, שהוא מעין הר סיני נייד, לא שרה אלוקים בעצמו שכן אלוקים אינו מצמצם עצמו למקום אחד אבל כבוד ה' שורה על המשכן וגם זה כמובן מותנה בקיום הדברים הבאים:
וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (כה,ח)
כלומר, אחרי שב"י יעשו את המקדש( ובזמן המדבר הרי הוא המשכן) אזי ה' ישכון בתוך ב"י ואז ורק אז ישכון כבוד ה' במשכן עצמו.כשב"י מאוחדים(ועשו) ומקיימים מצוות ה'(ועשו לי) הרי שאז הקב"ה שוכן בתוך ליבם וממילא כבוד ה' , כפי שנגלה בהר סיני, שוכן גם במקדש-משכן.

משפטים: מה למזבח האבנים ולמצוות שבין אדם לחברו

פרשת משפטים עוסקת ברובה במצוות שבין אדם לחברו ובעצם היא מרחיבה את היריעה המכונסת ומקובצת בעשרת הדיברות.בלוחות הברית שהוצגו לעם במעמד הר סיני מובאים קודם המצוות שבין אדם למקום ואח"כ המצוות שבין אדם לחברו ועל כן יש להבין מדוע בפרשת משפטים התהפך הסדר ומרכז הכובד וההתמקדות דווקא במצוות שבין אדם לחברו.
על מנת להבין את היסוד העומד מאחורי הדברים נעמוד תחילה על הפסוקים החותמים את פרשת יתרו:
וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ: וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו: (כ, כב-כג)
עומק דבריו של רש"י מאיר לנו נקודה חשובה בדיני אדם וחברו ותוך כדי גם מלמדנו על הזיקה החיונית הקיימת בין מצוות שבין אדם למקום לבין אדם לחברו:

ותחללה. הא למדת, שאם הנפת עליה ברזל חללת, שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין, שיונף המקצר על המאריך. ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל. והרי דברים קל וחמר ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות על ידי שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין אדם לחברו, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פרענות:
אשר לא תגלה ערותך. שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, ואף על פי שאינו גלוי ערוה ממש, שהרי כתיב (שמות כח מב) ועשה להם מכנסי בד, מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון. והרי דברים קל וחומר ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך, לא תנהג בהם מנהג בזיון, חברך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה:

הציויי שלא לבנות מזבח מאבני גזית מלמד את רש"י יסוד חשוב בעניינים שבין אדם לחברו בדבר חשיבות הטלת שלום בין אדם לרעהו.הציווי לבנות מזבח אדמה בצורה של כבש ולא במדרגות מלמדת את רש"י על חשיבות ההיזהרות מלהביא לבזיונו של אדם אחר.אנו רואים כי רש"י קושר קשר עמוק בין הטעמים למצוות שבין אדם למקום לבין ההשלכות ומוסר ההשכל שיש בהם לעניינים שבין אדם לחברו.מדברים אלו מתחדדת ההכרה בכך ששני סוגי המצוות קשורים וכרוכים האחד בשני וכידוע לימדנו הלל הזקן שממצוות "ואהבת לרעך כמוך" שהיא בין אדם לחברו ניתן להגיע לקיום כל המצוות כולן.יוצא אם כן שהמצוות בין אדם לחברו הן התשתית והיסוד למצוות שבין אדם למקום.כעת נוכל להסביר מדוע בפרשת משפטים הפוקוס הוא דווקא עליהן: פרשת משפטים יורדת לרמה הפרקטית והפרטנית של המצוות ולכן עוסקת קודם במצוות הבסיסיות שבין אדם לחברו ע"מ שע"י קיומן יוכל אדם להגיע למדרגה הראויה כדי לקיים כראוי את המצוות שבין אדם למקום.בעשרת הדיברות המצוות ניתנו בסדר יורד מלמעלה למטה- קודם מצוות שבין אדם למקום ואח"כ מצוות שבין אדם לרעהו אך כשמגיעים לשלב הפרקטיקה הסדר כאמור מתהפך.

בשלח: מה לתפילין של יד על ים סוף?

וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה
וּלְטוֹטָפת בֵּין עֵינֶיךָ
כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְ-ה-וָֹ-ה מִמִּצְרָיִם (יג,טז)

פרשת בשלח מקפלת בתוכה את כל סיפור מסעותיו של עם ישראל במשך 40 שנות הנדודים במדבר.העלילה אמנם מתרכזת רק בחודש הראשון לשהותם מחוץ למצרים אך המעברים החדים בציר העלילה מאמונה מוחלטת ושירת הלל על הים לבין תלונות על משה ברגעי צמאון ויאוש מהווים את תמצית התנהלותו של העם בכל שנות נדודיו במדבר.חז"ל לימדונו שב"י נחלקו ל-4 כתות בעומדם על ים סוף: "אחת אומרת לפול אל הים,ואחת אומרת לשוב למצרים, ואחת אומרת לעשות מלחמה כנגדן, ואחת אומרת :נצוח כנגדן"(מכילתא פרשה ב')
דומה כי החלוקה הזו בין גדולי אמונה לקטני אמונה משמשת כמודל חלוקה של העם מאז ועד בכלל.הכלי יקר הסביר את כפל הפסוקים המתארים את מעבר ב"י בים סוף (ראו בהרחבה בבלוג קו המשווה) שהמאמינים עברו "בתוך הים ביבשה" בעוד חסרי האמונה הלכו "ביבשה בתוך הים" קרי המאמינים נכנסו לים בטרם נראתה היבשה וחסרי האמונה המתינו עד שהדרך נסללה לחלוטין ורק אז נכנסו פנימה, לא מעט מחוסר ברירה ומיראתם ממצרים.
הרב אורי שרקי מסביר בשיעוריו על פ"ש כי החלוקה של העם לכתות( והוא אגב מחלקם ל-5) רמוזה בפשט הפסוקים: הקבוצה שכל הזמן מבקשת לשוב מצריימה היא הקבוצה שהיה צריך לשלח ממצרים ואליה מתייחסת תחילת הפרשה- "ויהי בשלח פרעה את העם", כנגדה קבוצת המאמינים באופן מוחלט נרמזת בפסוק "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" וכן הלאה לשאר הקבוצות (ראו בהרחבה באתר שיעוריו של הרב).החלוקה של עם ישראל ל-4 קבוצות נרמזת כמובן גם בארבעת הבנים ובארבעת המינים אלא שמנגד יש רגעים , כמו במעמד הר סיני או במעמד שירת הים, בהם העם מתעלה מעל כל המחלוקות ומתאחד לגוף אחד, עם אחד (כפי שמפרש רש"י במעמד הר סיני- "ויחן שם ישראל"- כאיש אחד בלב אחד).
2 נקודות המבט על עם ישראל- מחד כאבע קבוצות נבדלות ומאידך כגוף אחד ומלוכד רמוזים היטב בפסוק החותם את הפרשה המקדימה את פרשת בשלח,פרשת בא:
וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה וּלְטוֹטָפת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְ-ה-וָֹ-ה מִמִּצְרָיִם (יג,טז)
רבנו בחיי מסביר מדוע "ידכה" נכתב בכתיב מלא בכך שיש כאן רמז לחמישה בתים שבתפילין: ארבעה בראש ואחד ביד.
ומדוע באמת נחלקו התפילין של יד לארבעה בתים ולא כן בתפילין של ראש? מסביר ה"פרדס יוסף" כי בנוגע לראש יכולים לחשוב דעות שונות אך בשל יד- כשמגיעים למעשה חייבים כולם להתאחד לגוף אחד.אפשר לפרש באופן קצת שונה: 4 הבתים בתפילין של יד מייצגים את 4 הכתות בעם ישראל כפי שנתגלו בפעם הראשונה על ים סוף והבית האחד בתפילין של ראש מייצגים את נקודת המבט על עם ישראל כגוף אחד, איש אחד. 2נקודות מבט, על עם אחד המחולק ל-4 ראשים שהם גוף אחד המתאחד תחת היד החזקה של הקב"ה.